עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
חברה טובה, אידיאליסטית, בורדרליינית, פמיניסטית, אקטיביסטית, מבולגנת, מכורה לטלוויזיה, רגישה, אימפולסיבית, ביסקסואלית, שוכחת להתקלח לפעמים ואז נזכרת כשאני צריכה להרים ידיים ליד אנשים, מוזיקאית, מתמודדת, מושבניקית טרייה וילדה יפה.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
אזהרות טריגר
אני כותבת כאן באופן פתוח ובלי הרבה סינון, על נושאים כואבים כמו התאבדות, דיכאון, פגיעה מינית, ועוד דברים שנתקלתי בהם בחיים שאותם אני מתעדת כאן.
אני משתדלת לא לעשות גלוריפיקציה של דיכאון, ובטח שלא להתאבדות, אבל הבלוג הזה נפתח כדרך להתמודדות עם האובדן של החברה היקרה שלי, והתייחסות להתאבדות היא אינטגרלית לאותה התמודדות.

מזמינה אתכן ליידע אותי אם משהו שכתבתי עלול להיות מסוכן לקוראים אחרים, למרות ההשתדלות שלי להתמודד עם הנושא הנפיץ הזה שקרוב אלי כל כך, אני אנושית ובטוחה שאטעה, מקווה שאדע לתקן.
שחרור או בריחה
27/01/2018 18:34
Vera Lynn

השבוע השתחררתי מהמחלקה, בניגוד לחוות הדעת המקצועית. כמעט וביטלתי גם את שירותי השיקום - עובד סוציאלי מלווה ומדריך שיקום שמגיע הביתה לעזור לי לתפקד. הבאתי למטפלת שלי במתנה בובה שסרגתי לה לפני חודשים, כשעוד חשבתי שהשחרור קרוב. לבובה חסר כובע, וסומק בלחיים. מטאפורה לחוסר היכולת שלי לסיים דברים. את הבובה, את הלימודים, את האשפוז.

חבל לי שחוסר היכולת שלי לתפקד באופן בסיסי, לקום בבוקר, להתקלח, לצחצח שיניים ולאכול, מונעים ממני את היכולת לשפר את אותו תפקוד לקוי. מונעים ממני את היכולת לקבל טיפול.

התנאי להמשך הטיפול היה חזרה לאשפוז מלא במחלקה, ואני… מאז אותו בוקר שבו הודיעו לי על מה שקרה באותו תא בשירותים, אני לא יודעת אם השמאלי או הימני, למעט כמה דקות בהן ישבתי על הספסל שמול המקלחות ומיררתי בבכי, לא יכולה יותר להיכנס לאותו מקום מקולל. בכל פעם שאני נכנסת ללובי אני מחכה לראות אותה שם, אבל היא איננה והמיטה שלה כבר לא המיטה שלה, וכל מה שנשאר עכשיו זה זיכרונות כואבים שאני לא יודעת איך להתמודד איתם, ובתכלס מעדיפה לברוח מאשר לעמוד מולם.

אז אני בורחת לפוך שלי, ולדיכאון. ואחרי כמה ימים מוצאת מטרות חדשות, קטנות. החלטתי להירשם לחדר כושר, ללכת ליוגה ולחוגים, אומרים שזה עושה טוב למצב הרוח. עכשיו רק חסר העניין של ללכת, להירשם ולהתאמן. החלטתי לקחת מורה פרטי למקלדת, כדי שאנסה להשלים את הפערים שפתחתי בלימודים, וגם שם עוד חסר שלב הביצוע. החלטתי לבשל באופן קבוע, ולצאת מהבית לפחות פעם ביום, ולפתוח כל יום בתרגילי פיתוח קול. אני מתחילה להבין פוליטיקאים. קל כל כך להבטיח. קשה כל כך להניע את עצמי.


0 תגובות
אבל ומסיבות פיג'מות
13/01/2018 20:32
Vera Lynn

יום למחרת מור התחילה טיפול ECT, טיפול בחשמל. קל לזהות את המטופלים בחשמל, בעיקר בזכות התלונות החוזרות שלהם על הבעיות בזיכרון והאודם בפנים אחרי כל טיפול. כשמור יצאה מהטיפול, ההורים שלה הסיעו אותה בכסא גלגלים חזרה למחלקה, וכשהיא ראתה אותי היא סימנה וי עם האצבעות וכמעט חייכה, כשהפנים שלה אדומות לגמרי והמבט בעיניים שלה דיי מזוגג.

היא פחדה מהטיפול. יותר מהכל, פחדה להפוך לאחת מהם, אלה שיושבים בלובי, מתלוננים על תופעות הלוואי ומשווים רשימות תרופות ומינונים. היא תפסה את ההתנהגות הזו כהתקרבנות, ועד כמה שקשה היה לה לסבול את התכונה הזו באחרים (באופן קבוע היא הייתה יוצאת מישיבות מחלקה מוצפת בכעס אחרי 45 דקות בהן ישבה והקשיבה לתלונות על התנהלות המחלקה, שחזרו על עצמן שוב ושוב מפי מטופלים שונים, ככל שאלה התחלפו, כמעט כולם מגיעים ועוזבים בעוד שאנחנו נשארנו, עדיין באותו חדר, שלושתנו, חמישה חודשים, שישה, שבעה. מור כבר מזמן חגגה שנה. ) היא לא יכלה לשאת את המחשבה שההתנהגות הזו תדבוק גם בה.

אחרי הטיפול היא הרגישה רע, בחילה וכאבי ראש, ודאגנו לה כולנו, נכנסתי שוב ושוב לחדר כדי לבדוק מה שלומה ולחבק ולהצחיק. כל כך רצינו לגרום לה להרגיש עטופה.

אני אוהבת לחשוב שזה עבד, שהיא הרגישה עטופה, ואהובה. שהיא עשתה את זה למרות זאת, כי הכאב היה חזק מדי והיא בחרה להפסיק אותו בכל מחיר. קשה לא לכעוס עליה, אבל אני מנסה, מנסה להבין שזה לא שהאהבה שלנו לא הספיקה, אלא שהכאב עיוור אותה, ומחק כל זכר לטוב, ואהבה, למרות כל מה שמספרים, לא מנצחת הכל. היא עוזרת, היא חשובה, היא אור וכוח מניע, אבל היא לא מוחקת את הכאב שמגיע עם הסתכלות מפוכחת על העולם ועודף אינטיליגנציה שלא מאפשר להתעלם מהמציאות, היא לא מחווטת מחדש את המוח שלנו, היא פשוט עוד דבר טוב בחיים, דבר חשוב, אבל היא לא קסם. הדיכאון הוא יריב חזק יותר ממה שחושבים.


ככל שעבר הזמן ואני התייצבתי, והפכתי לאחת מהוותיקות, זקנת השבט, מצאתי את עצמי בתפקיד אימהי חלק גדול מהזמן. לקח לי זמן עד שלמדתי למנן את רגעי האמפתיה שאני חווה עם מטופלים ובעיקר מטופלות אחרות, להגן על עצמי גם במחיר של לאכזב אחרים. לא היה לי את המאה אחוז לתת, ולמרות שקשה לי עם הסטיגמה שבורדרלייניות ודיכאוניים גוזלים המון כוחות רגשיים, כשמדובר ב20 כאלה אין ברירה אלא להרגיש מוצפת.

היה לי קשה לוותר על המקום הזה, על התפקיד שלי כמנהיגה במאבקים שלמתבונן מהצד נראים טיפשיים, כמו הזכות להסתובב בבית החולים בלי חזיה, או אוכל טבעוני בחדר האוכל, או הניקיון בשירותים. בשלב מסויים הבנתי שלהיאבק בתחנות רוח רק שואב ממני עוד כוחות שאין מאין לדלות. כשעברתי לאשפוז יום התמקדתי בענבל ומור, ובבנות שכבר הכרתי והפכו לחברים הקרובים שלי לאורך החודשים הקודמים. מור נשארה בחדר וכולנו ישבנו בקפיטריה ובשולחנות שמחוץ לה, מעשנים, שותים קפה, אוכלים מאפים מתוקים ומרכלים. בקיץ ישבנו על הדשא בקבוצות גדולות. באביב עישנו גראס בחלקת דשא אחורית.

החברים שאספנו בדרך, אלה שנשארו קרובים גם אחרי השחרור, הפכו למשפחה שנייה שלנו. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי חלק אמיתי ממשהו, לא בשוליים אלא שרשרת מהותית במעגל שלם. ענבל נשארה באשפוז, וגם מור, אבל בערבים היינו יושבות יחד, בבית החדש ששכרנו לנו במושב, עם החצר והערסל, ומור הגיעה לבקר מדי פעם. ישבנו שלושתנו בסלון ודיברנו וצחקנו, אני וענבל עישנו ומור לא. מור תמיד אמרה שכשתוותר לגמרי על הניסיון להחלים ותחליט לחיות בחוץ כמו שהיא, היא תתחיל גם לעשן גראס. היא אמרה את זה גם יומיים לפני אותו לילה, ואני יודעת שהיא אף פעם לא ניסתה. עצוב לי שהיא לא חוותה את זה. אולי זה היה עוזר. כנראה שלא. אחרי שענבל הייתה נרדמת, נשארנו מור ואני מול הטלוויזיה וראינו את מה ששתינו אהבנו. סטאנדאפ של שרה סילברמן שראינו פעמיים, ווסטוורלד שהתחלנו לראות יחד במחלקה, קימי שמידט.

היינו מדברות לתוך הלילה ואז הולכות לישון, לפעמים שלושתינו יחד ולפעמים רק אני ומור, בצדדים הפוכים של המיטה אבל עדיין יחד.


0 תגובות
רטרוספקטיבה
12/01/2018 21:15
Vera Lynn

אני מבינה עכשיו את הערך של כתיבת יומן. במבט לאחור הימים מתערבבים זה בזה, הזכרונות מתעמעמים ונשארים לי רק רסיסים מהימים שהיו לנו אז, כשרק הכרנו, כששלושתנו היינו בשפל המדרגה והרמנו אחת את השנייה שוב ושוב. מור ואני על הרצפה מרכיבות פאזלים, וענבל וג'סי מגיעות בדקות האחרונות ומשתתפות בתחושת ההצלחה שלנו. פעילויות אחר הצהריים של הסטודנטים שבאו להתנדב עם 'מתמודדים' בעבור נקודות זכות בתואר, שבהן הצד התחרותי שלי ושל מור יצא החוצה. לילות שבהם התאספנו ארבעתנו על מיטה אחת וראינו סרטים בעודנו מחסלות את מלאי החטיפים שדאגנו לתחזק בעקביות. יום נדיר בים שבו הצטלמנו עם סדין משלוותה. לילות לבנים בסופי שבוע. חיפושי דירה כשהחלטנו שהחברות שלנו חייבת להימשך מעבר לאשפוז.

רסיסים של רגעים, זכרונות סלקטיביים.

לילות של בכי ושל צרחות, של היסטריה, כל פעם מכסות מישהי אחרת בשמיכה הכבדה שאמורה לעזור בהתקפי חרדה. מור חולצת לי את הנעליים ומשכיבה אותי במיטה. שתינו מנחמות את ענבל במיטה שלה, מלטפות לה את הראש ומחכות יחד איתה עד שיעבור. מור עוברת בין כולנו בחדר, מסובבת מתג במצח של כל אחת מאיתנו ומכבה לנו את המחשבות. אני במיטה של מור, יום לפני, מציקה לה בזמן שהיא רואה בנות גילמור, אחרי ימים של בינג' שבהם בקושי יצאה מהמיטה. היינו במיטה שלה הרבה. הייתה לה שמיכת פוך שהביאה מהבית ועל כן את המיטה הכי שווה.

אף פעם לא היו לי חברות כאלו קודם. תמיד הייתי טיפוס של בנים, וליתר דיוק בנים הומואים שמאז שיצאתי מהארון ונפרדתי מההומופוביה המופנמת שלי היוו את עיקר המעגל החברתי שלי. איתן זה היה אחרת, כן, נטול מסכות, חשוף ומוגן בו זמנית. כל הפחדים, כל הקשיים, כל הרגעים הכי מפחידים ומכוערים שלי מולן, והן בוחרות שוב ושוב להישאר, ואני שוב ושוב מופתעת שלא נשארתי לבד.

בחדר מותר הכל. מותר לצחוק על הכל, על המוות, על אובדנות, על האוכל ועל התובנות האקזיסטנציאליסטיות להחריד שלנו, שלראשונה גיליתי שלא רק אותי מעסיקות ומטרידות באופן כמעט בלתי פוסק.


אני מפחדת להפסיק לכתוב כדי שהרצף לא ייקטע, אבל האמת היא שגם כך הוא מקוטע כמו המחשבות שלי.

אני מעשנת ג'ויינט כרגע משאריות הקנאביס שנשאר לי מהמרשם החודשי, והתאריך למילוי הוא עוד שבוע וחצי. אני כל כך מותשת כרגע, עד שאין לי אפילו את הכוח להתקשר לרופאה שלי ולבקש לשנות את המרשם. היום הייתי בשיחה עם המטפלת שלי במחלקה, אחרי שהשבוע ענבל הועברה לבידוד במחלקה הסגורה, ואני רק רציתי לקרוס, אחרי שבועות שבהם אני רוצה להשתחרר ולהפסיק את הטיפול, רציתי להפסיק להתנגד ולתת לדיכאון לשטוף אותי. נכנסתי לחדר של מנהל המחלקה, והודעתי שאני משתחררת. הכעס הציף אותי, אבל גם הרצון לצאת, להפסיק לעבוד, להפסיק להיות המחלה. כל הזמן אומרים לי שרואים את העבודה שעשיתי, ואני לא מבינה מה זו העבודה הזו שכולם מעריכים כל כך ואני לא רואה. לפעמים אני חושבת שהעבודה היא בעצם להכריח את עצמך להישאר שם במקום להתחפר במיטה, אבל האמת היא שבשבילי כל יום שבו אני נשארת בחיים הוא הישג.


בן דוד של מור אמר את זה בלוויה, שהיא הצליחה לא להתאבד כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה ימים, עד שהיא החליטה להפסיק לנסות לרצות. בשבת, יומיים לפני, היא נפגשה עם קבוצת החברים שלנו, כולנו הכרנו באשפוז. זה היה אירוע נדיר שהיא הגיעה, ושמחנו כל כך. ענבל ואני הבאנו פיצה טבעונית, ואכלנו ודיברנו עד שהיא קמה ללכת, ובדרך לשער הסתובבה ואמרה לנו "אני צריכה להזכיר לעצמי שעושה לי טוב לבוא לדברים האלה". כל כך שמחתי שהיה לה טוב איתנו. שהסופ"ש האחרון שלה עשה לה טוב, גם אם היא הקדישה אותו לפרידות.


0 תגובות
לילות בחדר 2
10/01/2018 21:56
Vera Lynn

יש סלנג שלומדים כשמתאשפזים. 'מתמודדים', למשל, היא מילה מכובסת לחולי נפש. לומדים לצחוק על מאושפזים חדשים שמודיעים שהם הגיעו רק לשבועיים. בפעם הראשונה שניסיתי 'לעלות לוילה' כמעט פרצתי בדמעות כי הסתבר שרק אצלנו במחלקה יודעים איפה אותה וילה, שהיא בעצם קראוון מהולל.


בפעם הראשונה שבה נכנסתי לקבוצה כלשהי יצאתי תוך חמש דקות. בפעם הבאה נשארתי קצת יותר.

בשבועיים הראשונים ענבל בכתה כל הזמן, ועדיין החזיקה לי את היד כשפחדתי להכנס לחדר האוכל כי הוא היה כל כך עמוס באנשים וקולני. גם אני בכיתי, כמו כולנו. חלק בשקט בצד וחלק בקול תרועה בלובי. הרבה פעמים בשירותים, המקום היחיד שבו את יכולה לנעול את הדלת ולהיות לבד, עד שהבאה בתור אחרייך מאבדת את הסבלנות.


אני וענבל הלכנו לישון מחובקות כל לילה, במיטה שלה, וכשהיא הייתה נרדמת הייתי חוזרת למיטה שלי ומעמידה פני ישנה כשהצוות עבר עם הפנסים לבדיקה הקבועה בשעה אחת עשרה, בזמן החלפת המשמרות. מור הייתה מסתכלת עלינו מהצד השני של החדר וצוחקת, ומדי פעם מזהירה אותי אם הרעשים במסדרון רמזו שאיש צוות מתקרב.

התאהבתי בענבל בהתחלה. קשה שלא. באותם ימים להתכרבל עם מישהי בלילה היה הדבר שהרגיע אותי, היא הייתה כל כך נכונה לי עד שבהתחלה פינטזתי שנתאבד יחד. בשבילי זה היה סיפור רומנטי לאללה, אבל אז הסתבר לי שבנות מתכרבלות לא רק ממניעים רומנטיים, וקיבלתי את הדחייה. מור הייתה שם לפני ואחרי, היא תמיד הייתה בסביבה. גם כשחזרנו באותו יום מהסרט וסיפרתי לה, היא הייתה שם איתי כדי לעבד את זה, כדי לעזור לי להמשיך הלאה ולא להקריב את החברות שלי עם ענבל, את החברות הנדירה בין שלושתנו, על מזבח האגו שלי.


0 תגובות
השתקפות
10/01/2018 18:27
Vera Lynn

שבועיים נשארתי בבית עד שהלכתי לחנות חומרי הבניין שליד הבית שלי וקניתי חבל. המוכר התבדח ושאל אם זה חבל כדי לתלות את עצמי, ואני פלטתי משהו על ערסל כבד. אני זוכרת שהופתעתי מכמה זול זה להרוג את עצמך. כשחזרתי הביתה התאמנתי שוב ושוב על הקשר הנכון, על המיקום של החבל על הדלת, ואז החבאתי אותו בארון. עוד פתח מילוט שנתן לי מקום לנשום אבל הבהיר לי איפה אני נמצאת. היו לי תכניות גדולות עבורו.

יום לפני יום ההולדת שלי, ב15 למרץ, התאשפזתי במחלקה ב' בשלוותה.


באותו בוקר השקיתי את העציצים, ארזתי תיק לפי הרשימה היחידה שמצאתי באינטרנט מה לארוז לאישפוז פסיכיאטרי, כתבתי פתק לאורי שבו הזכרתי לו להשקות את העציצים ושאחזור עוד שבועיים. יצאנו מהבית לאוטו, ומשם להוד השרון דרך איילון וכביש 5, והדרך עברה מהר מדי. כשהגענו הכרחתי את אמא לחנות רחוק מהכניסה, התביישתי להיכנס עם התיק הגדול, התביישתי להיראות במקום הזה, לתת חותמת רשמית למשבר הזה.

באותה תקופה התנדבתי בארגון נוער והדרכתי קבוצה של תיכוניסטים שראו בי מודל לחיקוי, או ככה קיוויתי. איזו מודל מעוות. הפחד הגדול ביותר שלי היה לפגוש אחד מהם כאן, לבושה בפיג'מה הכחולה שמסמנת אותך כחולה של ממש.

הפיג'מה היא הדבר הראשון שמקבלים במחלקה אחרי הפגישה הקצרה עם הפסיכיאטר שחותם על האשפוז ושיחת החולין עם האחיות, שלמזלי אמא שלי ניהלה במקומי. היא מגיעה בשני גדלים, שניהם גדולים על הישבן הבלתי קיים שלי, וישנה אגדה על מידה שלישית קטנה יותר אך אין דיווחים מאומתים.

משם איש צוות מלווה אותך לחדר החדש שלך, ולמיטה, ומראה לך את הארון שלך, ואת הארונית, ומשם את נשארת לבד, לבושה בפיג'מה, עם צמיד לבן חדש עם השם של אבא מודפס עליו, והשרוולים קצרים ואת דואגת להישאר עם הגופיה הארוכה מתחת לחולצה, כדי שאמא לא תראה את החתכים, גם ככה היא עוברת מספיק בגללי.

בחדר יש ארבע מיטות, חלון, ארון בעל 4 דלתות שעל כל אחת מהן מקום למנעול, וארבע ארוניות. אני קיבלתי את המיטה בקצה הימיני של החדר, ליד החלון, וכשנכנסתי אליו הייתה בו רק עוד מטופלת אחת, מכורבלת במיטה שלה כשרק רעמת השיער השחור שלה מפוזרת סביבה על הכרית, ואני פחדתי ממנה אינסטינקטיבית. פחדתי מכולם. אמא הלכה ואני נשכבתי במיטה.

מור נכנסה לחדר, בלונדינית וצעירה, עם סנדלי שורש וחיוך, הציגה את עצמה וסיפרה לי על המחלקה. נשכבתי לישון. הייתי חצי ערה כשענבל התעוררה ומור סיפרה לה שאני 'דווקא נחמדה'. לא האמנתי שזה הרושם שעשיתי במצבי דאז. הרביעית הייתה ג'סי, עולה חדשה מצרפת עם מבטא הורס, חולשה לאשכוליות ומאניה דיפרסיה לפנים.

הגעתי בסוף השבוע, ונשארנו אני וענבל לבד סגורות במחלקה, כשמסביבנו בעיקר חולים גריאטרים או כאלה שהמצב שלהם לא מאפשר לינה בבית, ואנחנו ביניהן, וזה כואב כל כך להבין ולראות לאיזו קבוצה אתה משתייך, כאחד מ'אלה שנשארים סופ"ש'. דיברנו כמעט בלי הפסקה באותם ימים. בפעם הראשונה דיברתי עם מישהי שידעה להבין מה זה 'מחשבות רעות', דחפים, דיכאון, ולא הייתי צריכה להסביר. היא פשוט הבינה.


"את המראה שלי"
0 תגובות
השקיעה
10/01/2018 18:23
Vera Lynn

כשחזרתי מאיטליה, עם שני ספרי לימוד ששמרתי איתי ומזוודה בגודל ארון קבורה (מילותיו של נהג המונית), אחרי דיכאון עמוק והתקף חרדה שהביא אותי לנתב"ג תוך פחות מ12 שעות. השקעתי שבועיים נוספים במיטה, חוקרת את החלקים האפלים יותר של האינטרנט, ומשם לאתרי טיסות, ותוך כמה שבועות עשיתי מה שמצופה מכל בת עשרים ומשהו במשבר תחילת החיים וטסתי להודו.

חמישה חודשים של קפיצות בין אפיזודות דיכאוניות למסעות פסיכדליים, ימים נעימים בשמש ולילות במדורות, כשכולם מסביב מנגנים ושרים והקול שלי נשמע בין הקולות האחרים, והוא יפה ומלא ושלם יותר ממני, ואותו אנשים אהבו, וגם אותי, וככה החלטתי לזנוח את חלום הרפואה, ולחזור לארץ לחיים שקטים ורגועים יותר. שכרתי דירה על דיזינגוף עם שותף נחמד, התחלתי ללמוד מדעי החברה באוניברסיטה והצלחתי להחזיק את מסכת הנורמליות שלי כמעט עד סוף הסמסטר.

זה קטע, כמה שאני מפחדת מהדיכאון ומחבקת אותו באותו הזמן. אני מרגישה אותו מתקרב, מרגישה את התסמינים לפני הרגשות, את הירידה בתיאבון, את העייפות והבלבול, את החרדה שמתגברת, והפחד משתק, ואני יודעת מה יקרה מכאן אבל לא יכולה לעצור את הרכבת הזו, ולא רוצה, כי הדיכאון הוא המצב הטבעי שלי, והמלחמה בו מתישה והפיתוי להתמסר לו גדול כל כך.

חודשים הסתגרתי בדירה. בהתחלה החברה האחת שהכרתי בלימודים עוד הייתה מתקשרת לברר למה לא הגעתי למבחנים, אבל עם הזמן הניחו לי, ולשותף הייתי מספרת סיפורים על שיעורים שלא הגעתי אליהם וארוחות צהריים עם חברים שלא דיברתי איתם כבר חודשים. הייתי אוגרת כוחות כל היום בשביל לשבת איתו שעתיים בערב, לחייך ולהתעניין ולהעמיד פנים, לא להכביד עליו, זו לא אשמתו שאני משוגעת.

זה מדהים כמה מהר אפשר ליפול.

התחלתי לאסוף שברי זכוכית וסכיני גילוח, ובסוף התייעלתי ועברתי לסכין היפנית שקניתי בשביל עבודות היצירה שלי. ההרגל היה כל כך מוכר, מהימים בחטיבה ובתיכון שבהם החתכים היו מפלט תמידי מהכאב, זה שמאפיין את כולם בגיל ההתבגרות אבל אצלי, כמו החצ'קונים, לא עבר עם הגיל.

בפעמים המעטות בהן יצאתי מהבית הרגעתי את עצמי במחשבה על הסכין שמחכה לי בבית, על השחרור שאחווה עוד מעט. ככל שהמשכתי לשכב בחדר מתחת לשמיכה ולבהות בחלל שסביבי, התחלתי לראות את עצמי תלויה על הדלת. חישבתי את כל הפרטים, ופחדתי מעצמי. הדמות שלי, תלויה על הדלת, הפכה לנוכחות קבועה יותר ויותר בחדר, הופכת גשמית יותר ויותר ככל שהדמיון שולט בי יותר ויותר. בשלבים האחרונים הייתי נכנסת לתוך הארון ומסתגרת בו בחושך, רק כדי לא לראות את עצמי שם בכניסה.


הגענו לד"ר ניצן אחרי עשר בלילה, באותו היום שבו הסכמתי בפעם הראשונה אחרי חודשים של תחנונים מצד אמא שלי להיפגש עם פסיכיאטר. דיברתי כמעט שעה, והוא הקשיב ושאל שאלות, ואז המליץ על אשפוז, במחלקה שלו, בשלוותה בהוד השרון.

הוא הבטיח שיהיו שם אנשים בגילי, שאוכל לעזוב כשארצה, שיש סיכוי להחלמה. אני זוכרת שההערכה הייתה בין 5 ל10 שנים עד לחזרה לתפקוד תקין, או שזה עיוות של משפט אחר שנתקע לי בראש, אבל עדיין נתן לי את התחושה שנידונתי לתחושה הזו, שזו מי שאני, הדיכאון ואני בזוגיות קתולית.


0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »