עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
חברה טובה, אידיאליסטית, בורדרליינית, פמיניסטית, אקטיביסטית, מבולגנת, מכורה לטלוויזיה, רגישה, אימפולסיבית, ביסקסואלית, שוכחת להתקלח לפעמים ואז נזכרת כשאני צריכה להרים ידיים ליד אנשים, מוזיקאית, מתמודדת, מושבניקית טרייה וילדה יפה.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
אזהרות טריגר
אני כותבת כאן באופן פתוח ובלי הרבה סינון, על נושאים כואבים כמו התאבדות, דיכאון, פגיעה מינית, ועוד דברים שנתקלתי בהם בחיים שאותם אני מתעדת כאן.
אני משתדלת לא לעשות גלוריפיקציה של דיכאון, ובטח שלא להתאבדות, אבל הבלוג הזה נפתח כדרך להתמודדות עם האובדן של החברה היקרה שלי, והתייחסות להתאבדות היא אינטגרלית לאותה התמודדות.

מזמינה אתכן ליידע אותי אם משהו שכתבתי עלול להיות מסוכן לקוראים אחרים, למרות ההשתדלות שלי להתמודד עם הנושא הנפיץ הזה שקרוב אלי כל כך, אני אנושית ובטוחה שאטעה, מקווה שאדע לתקן.

אבל ומסיבות פיג'מות

13/01/2018 20:32
Vera Lynn

יום למחרת מור התחילה טיפול ECT, טיפול בחשמל. קל לזהות את המטופלים בחשמל, בעיקר בזכות התלונות החוזרות שלהם על הבעיות בזיכרון והאודם בפנים אחרי כל טיפול. כשמור יצאה מהטיפול, ההורים שלה הסיעו אותה בכסא גלגלים חזרה למחלקה, וכשהיא ראתה אותי היא סימנה וי עם האצבעות וכמעט חייכה, כשהפנים שלה אדומות לגמרי והמבט בעיניים שלה דיי מזוגג.

היא פחדה מהטיפול. יותר מהכל, פחדה להפוך לאחת מהם, אלה שיושבים בלובי, מתלוננים על תופעות הלוואי ומשווים רשימות תרופות ומינונים. היא תפסה את ההתנהגות הזו כהתקרבנות, ועד כמה שקשה היה לה לסבול את התכונה הזו באחרים (באופן קבוע היא הייתה יוצאת מישיבות מחלקה מוצפת בכעס אחרי 45 דקות בהן ישבה והקשיבה לתלונות על התנהלות המחלקה, שחזרו על עצמן שוב ושוב מפי מטופלים שונים, ככל שאלה התחלפו, כמעט כולם מגיעים ועוזבים בעוד שאנחנו נשארנו, עדיין באותו חדר, שלושתנו, חמישה חודשים, שישה, שבעה. מור כבר מזמן חגגה שנה. ) היא לא יכלה לשאת את המחשבה שההתנהגות הזו תדבוק גם בה.

אחרי הטיפול היא הרגישה רע, בחילה וכאבי ראש, ודאגנו לה כולנו, נכנסתי שוב ושוב לחדר כדי לבדוק מה שלומה ולחבק ולהצחיק. כל כך רצינו לגרום לה להרגיש עטופה.

אני אוהבת לחשוב שזה עבד, שהיא הרגישה עטופה, ואהובה. שהיא עשתה את זה למרות זאת, כי הכאב היה חזק מדי והיא בחרה להפסיק אותו בכל מחיר. קשה לא לכעוס עליה, אבל אני מנסה, מנסה להבין שזה לא שהאהבה שלנו לא הספיקה, אלא שהכאב עיוור אותה, ומחק כל זכר לטוב, ואהבה, למרות כל מה שמספרים, לא מנצחת הכל. היא עוזרת, היא חשובה, היא אור וכוח מניע, אבל היא לא מוחקת את הכאב שמגיע עם הסתכלות מפוכחת על העולם ועודף אינטיליגנציה שלא מאפשר להתעלם מהמציאות, היא לא מחווטת מחדש את המוח שלנו, היא פשוט עוד דבר טוב בחיים, דבר חשוב, אבל היא לא קסם. הדיכאון הוא יריב חזק יותר ממה שחושבים.


ככל שעבר הזמן ואני התייצבתי, והפכתי לאחת מהוותיקות, זקנת השבט, מצאתי את עצמי בתפקיד אימהי חלק גדול מהזמן. לקח לי זמן עד שלמדתי למנן את רגעי האמפתיה שאני חווה עם מטופלים ובעיקר מטופלות אחרות, להגן על עצמי גם במחיר של לאכזב אחרים. לא היה לי את המאה אחוז לתת, ולמרות שקשה לי עם הסטיגמה שבורדרלייניות ודיכאוניים גוזלים המון כוחות רגשיים, כשמדובר ב20 כאלה אין ברירה אלא להרגיש מוצפת.

היה לי קשה לוותר על המקום הזה, על התפקיד שלי כמנהיגה במאבקים שלמתבונן מהצד נראים טיפשיים, כמו הזכות להסתובב בבית החולים בלי חזיה, או אוכל טבעוני בחדר האוכל, או הניקיון בשירותים. בשלב מסויים הבנתי שלהיאבק בתחנות רוח רק שואב ממני עוד כוחות שאין מאין לדלות. כשעברתי לאשפוז יום התמקדתי בענבל ומור, ובבנות שכבר הכרתי והפכו לחברים הקרובים שלי לאורך החודשים הקודמים. מור נשארה בחדר וכולנו ישבנו בקפיטריה ובשולחנות שמחוץ לה, מעשנים, שותים קפה, אוכלים מאפים מתוקים ומרכלים. בקיץ ישבנו על הדשא בקבוצות גדולות. באביב עישנו גראס בחלקת דשא אחורית.

החברים שאספנו בדרך, אלה שנשארו קרובים גם אחרי השחרור, הפכו למשפחה שנייה שלנו. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי חלק אמיתי ממשהו, לא בשוליים אלא שרשרת מהותית במעגל שלם. ענבל נשארה באשפוז, וגם מור, אבל בערבים היינו יושבות יחד, בבית החדש ששכרנו לנו במושב, עם החצר והערסל, ומור הגיעה לבקר מדי פעם. ישבנו שלושתנו בסלון ודיברנו וצחקנו, אני וענבל עישנו ומור לא. מור תמיד אמרה שכשתוותר לגמרי על הניסיון להחלים ותחליט לחיות בחוץ כמו שהיא, היא תתחיל גם לעשן גראס. היא אמרה את זה גם יומיים לפני אותו לילה, ואני יודעת שהיא אף פעם לא ניסתה. עצוב לי שהיא לא חוותה את זה. אולי זה היה עוזר. כנראה שלא. אחרי שענבל הייתה נרדמת, נשארנו מור ואני מול הטלוויזיה וראינו את מה ששתינו אהבנו. סטאנדאפ של שרה סילברמן שראינו פעמיים, ווסטוורלד שהתחלנו לראות יחד במחלקה, קימי שמידט.

היינו מדברות לתוך הלילה ואז הולכות לישון, לפעמים שלושתינו יחד ולפעמים רק אני ומור, בצדדים הפוכים של המיטה אבל עדיין יחד.


edyabeautiful.scar
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: